מדרש על שמואל ב 23:8: בראשית רבה ומקורות קלאסיים

אל יתהלל הגבור בגבורתו - זה דוד בן ישי מלך ישראל, שבשעה שהיה נלחם היה יורה החץ והורג ח' מאות בפעם אחת, שנאמר ואלה שמות הגבורים אשר לדור אשר בשבת תחכמוני ראש השלישי הוא עדינו על שמונה מאות חלל בפעם אחת (ש״ב כ״ג ח', מ״ק ט״ז ע״ב). כיון שראה כך נתגאה ואמר אין כמוני בעולם ואחרי לא יהיה, אמר הקב״ה לדוד מה תתגאה כל כך בגבורתך, עכשיו ראה מה תהיה גבורתך. מה עשה לו הקב״ה זימן לו צבי אחד, והיה הצבי מושך אותו והארץ קפצה לפניו ער שהביאו אצל ישבי בנוב, ואמר ישבי בנוב זה דוד שהרג גלית הפלשתי אחי. נטל ידו ולקחו והביאו ושם אותו תחת המרתף (בגמרא סנהדרין צ״ה. שדייה תותי בי בדייא, והילקוט ש״ב רמז קנ״ה גרס בי סדיא) וישען עליו לשברו, מיד פתח ואמר תרחיב צעדי תחתי ולא מעדו קרסולי (תהילים י״ח:ל״ז) ונעשה לו הארץ כבאר. כיון שכלה את מאכלו, נטל את דוד והיה זורק בו למעלה באויר השמים, כסבור היה לקבלו בראש הרומח ונעשה כמגן עליו, ואמר דוד מגיני וקרן ישעי משגבי (שם) בראש הרומח, היה משליכו תחתיו והיה דוד אומר תרחיב צעדי תחתי. ובכל זאת לא ידעו ישראל באיזה מקום הלך דוד עד שנכנס אבישי בן צרויה למרחץ כדי לרחוץ וראה את המים שבידו שנהפכו לדם. רב ושמואל, חד אמר ראה דם וחד אמר יונה מטרפת לפניו, אמר בלבו בודאי המלך שרוי בצער, הלך אבישי בהיכל המלך ולא מצאו, שאל בעבורו ואמרו לא ידענו היכן הלך, מה עשה אבישי נטל הפרדה של מלך ורכב עליה עד שבא אצל ישבי בנוב ודוד בידו ומשחק בו ברומח. מה עשה אבישי, ירד מהפרדה ונלחם עמו והכהו מכה אחת, ומצא דוד הולך בלא רוח ותשש כחו מרוב הצער והפחד שנאמר ויעזור לו אבישי בן צרויה (שמואל ב כ״א:י״ז). מה עשה אבישי, נטל ידו וכפתו לאחוריו ורצעו ונשבע שלא לבא אל ירושלם אלא על רגליו, והוליכו עד ירושלם ברגליו. אז אמר דוד, ענה בדרך כחי קצר ימי (תהילים ק״ב:כ״ד). אמרו ישראל לדוד לא בקשת אלא לאבד שונאיהם של ישראל (לישנא מעליא) שאלמלא היה הורגך הפלשתי היו ישראל הולכים מפוזרין כצאן אשר אין להם רועה. אמר להם חטאי גרמו לי, מיד אמרו אנשי דוד שלא יצא מביתו, שנאמר אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה וגו', מיד אמר דוד המע״ה איה כחי איה גבורתי.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה, וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עוֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד (תהלים ס, א). אֵימָתַי, בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָה וַיֵּשֵׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף (תהלים ס, ב). וַהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר, כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם (מל״‎א יא, טז). וְאַחֲרֵי כֵן חוֹזֵר וְאוֹמֵר: וַיָּשָׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: קָרוֹב מַצְדִּיקִי מִי יָרִיב אִתִּי נַעַמְדָה יָחַד מִי בַעַל מִשְׁפָּטִי יִגַּשׁ אֵלָי (ישעיה נ, ח). נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ בָּהּ לְכָל הָאֻמּוֹת. אַתְּ מוֹצֵא, שֶׁיּוֹאָב הָיָה רֹאשׁ סַנְהֶדְרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד יוֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי (ש״‎ב כג, ח), זֶה יוֹאָב. וְדָוִד חָכָם מִכֻּלָּם הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲדוֹנִי חָכָם כְּחָכְמַת מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים (שם יד, כ). וְלֹא הָיוּ עוֹשִׂין דָּבָר אֶלָּא עַל פִּי סַנְהֶדְרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשָׁן עֵדוּת (תהלים ס, א). שׁוּשָׁן, אֵלּוּ סַנְהֶדְרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים (שה״‎ש ז, ג). עֵדוּת, עַל שֵׁם הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת עֵדוּת. מִכְתָּם, זֶה דָּוִד, שֶׁנַּעֲשָׂה מֶלֶךְ וְקוֹרֵא עַצְמוֹ עָנִי, תָּם, שֶׁהָלַךְ בִּתְמִימוּת עִם קוֹנוֹ. לְלַמֵּד, לְלַמְּדוֹ הַדָּבָר. אֵימָתַי, בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם. מַהוּ כְּשֶׁהָלַךְ יוֹאָב לְהִלָּחֵם עִם אֲרַם נַהֲרַיִם, יָצְאוּ לִקְרָאתוֹ, אָמְרוּ לוֹ: אַתְּ מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל יַעֲקֹב וְאָנוּ מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל לָבָן, וַהֲרֵי הַתְּנַאי שֶׁלָּהֶם קַיָּם, דִּכְתִיב: עֵד הַגַּל הַזֶּה וְגוֹ' (בראשית לא, נב). כְּשֶׁשָּׁמַע יוֹאָב כָּךְ, חָזַר אֵצֶל דָּוִד, אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה אוֹמֵר, הֲרֵי תְּנַאי שְׁבוּעַת יַעֲקֹב. מִיָּד, הוֹשִׁיבוּ סַנְהֶדְרִין שׁוּשָׁן עֵדוּת לְלַמֵּד. לִמְּדוּהוּ וְאָמְרוּ לוֹ: בֶּאֱמֶת כָּךְ הָיָה הַתְּנַאי, אֶלָּא שֶׁהֵם עָבְרוּ תְּחִלָּה. בִּלְעָם הָרָשָׁע לֹא כָּךְ אָמַר, מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וְגוֹ' (במדבר כג, ז). וְכוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם לֹא שִׁעְבֵּד בָּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַבְדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם וְגוֹ' (שופטים ג, ח). הֵם הִרְשִׁיעוּ עָלֵינוּ שְׁתֵּי רִשְׁעֻיּוֹת. כֵּיוָן שֶׁהוֹרוּ לָהֶם סַנְהֶדְרִין כָּךְ, חָזַר עֲלֵיהֶם וַהֲרָגָם, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָה וַיֵּשֵׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵי מֶלַח (תהלים ס, ב). וַהֲלֹא עִם אֲרָם עָשָׂה מִלְחָמָה, מַהוּ וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם. הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר, וַיַּךְ אֶת אֲרָם, וְלֹא אֱדוֹם. אֶלָּא כְּשֶׁבָּא יוֹאָב לְהִלָּחֵם עִם אֲרָם, עָמְדוּ עָלָיו בְּנֵי אֱדוֹם וְאָמְרוּ לוֹ: לֹא כָּךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תִּתְגָּרוּ בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רֶגֶל. הֵשִׁיב יוֹאָב, לֹא כָּךְ אָמַר לָנוּ, אַתֶּם עוֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו, הַנִּיחוּ אוֹתָנוּ לַעֲבֹר לְאַרְצֵנוּ. אָמַר יוֹאָב, אִם נַחֲרִיב אֱדוֹם עַכְשָׁו, אֵין אָנוּ מוֹצְאִין בַּחֲזָרָתֵנוּ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה, אֶלָּא נָנִיחַ אוֹתָם עַד שֶׁנַּכֶּה אֶת אֲרָם וְנַחֲזֹר עֲלֵיהֶן. לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיָּשַׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵי מֶלַח. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה אַתֶּם מוֹעִילִין שֶׁתַּכּוּ אֶת אֱדוֹם קִמְעָא קִמְעָא. אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה הָרַג שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף. וַיְהִי כָּל אֱדוֹם לְדָוִד לַעֲבָדִים נוֹשְׂאֵי מִנְחָה (ש״‎ב ח, יד). כְּשֶׁיַּגִּיעַ זְמַן, אֲנִי אֲכַלֶּה אֶת אֱדוֹם וְאַחֲרִיבֶנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב אֶת הַר עֵשָׂו וְגוֹ' אֶת שְׂדֵה אֶפְרַיִם וְאֶת שְׂדֵה שֹׁמְרוֹן וְגוֹ', וְגָלֻת הַחֵל הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ', וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְגוֹ' (עובדיה א, יט-כא). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה (שם).

ויאמר ה' אלי לאמר, רב לכם סוב את ההר הזה, ואת העם צו לאמר וגו' (דברים ב ב ג ד). זש"ה למנצח על שושן עדות מכתם לדוד ללמד (תהלים ס א), אימתי בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה (שם שם ב), והלא כבר נאמר [ויך כל זכר באדום] כי (ששה) [ששת] חדשים ישב שם יואב וגו' (מ"א יא טז), ואחר כך אומר וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח (תהלים ס ב), זש"ה קרוב מצדיקי מי יריב אתי נעמדה יחד וגו' (ישעיה נ ח), נתן הקב"ה תורה לישראל כדי שיזכו בה לכל האומות, אתה מוצא שיואב היה ראה סנהדרין, שנאמר (ואלה) [אלה] שמות הגבורים אשר לדוד יושב בשבת תחכמוני ראש [השלישי] (ש"ב כג ח), זה יואב, ודוד חכם מן הכל, שנאמר ואדוני חכם [כחכמת מלאך אלהים] (שם יד כ), ולא היו עושין דבר אלא על פי סנהדרין, שנאמר למנצח על שושן עדות מכתב לדוד (תהלים ס א), שושן עדות אלו סנהדרין, שנאמר סוגה בשושנים (שה"ש ז ג), עדות על שם התורה, שנקראת עדות, מכתם זה דוד, שעשה עצמו מך, ותם על שהלך בתמימות עם קונו, אימתי בהצותו את ארם נהרים, מהון כשהלך יואב להלחם עם ארם נהרים, יצאו לקראתו, אמרו לו אתה מבני בניו של יעקב, ואנו מבני בניו של לבן, והרי תנאי שלהם [קיים], דכתיב עד הגל הזה (בראשית לא נב), כששמע יואב חזר אצל דוד, א"ל מה אתה אומר הרי תנאו שבועת יעקב אבינו, מיד הושיבו סנהדרין שושן עדות, [ללמד] למדוהו ואמרו באמת כך היה, אלא הם עברוהו תחילה, בלעם הרשע מפני מה עבר, לא כך אמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב וגו' (במדבר כג ז), וכושן רשעתים לא שיעבד בנו, שנאמר ויעבדו בני ישראל את כושן רשעתים שמונה שנים (שופטים ג ח), הם הרשיעו עלינו שתי רשעיות, כיון (שהודו) ,שהורו] לו ב"ד, מיד חזר עליהם והרגן, שנאמר בהצותו את ארם נהרים וגו' (תהלים ס ב), לא עם ארם עשה מלחמה, מהו ויך את אדום (שם), היה צריך לומר ארם, ולא אדום, אלא כשבא יואב להלחם עם ארם, עמדו עליו בני אדום, ואמרו לו לא אמר לכם הקב"ה אל תתגרו בם (דברים ב ד), השיבם יואב לא כך אמר לנו אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו (שם ב ג), הניחו אותנו לעבור ולא רצו, אמר יואב אם נחריב אדום עכשיו אין אנו מוצאים בחזירתנו לא אכילה ולא שתיה, אלא נניח אותם עד שנכה את ארם ונחזור עליהם, לכך נאמר וישב יואב ויך את אדום וגו' (תהלים ס ב), אמר הקב"ה אתם החריבו את אדום קימעא קימעא, כיון שיגיע זמן אני אכלה ואחריב אותה, שנאמר וירשו (את) הנגב (ואת ההר) [את הר] וגו' (עובדיה א יט), ואומר וגלות החל הזה וגו' (שם שם כ) ואומר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו (שם שם כא), באותה שעה והיתה לה' המלוכה (שם).